תובנות מכנס האקלים של רשת אורט

זה פשוט יותר מידיי עבורנו וקשה לנו להתמודד עם כל המידע הזה שיכול להיות גם מאוד מייאש ומתסכל. אז מה לדעתי הכי חשוב? לעורר א-כ-פ-ת-י-ו-ת בקרב הילדים והנוער! ואיך נעשה את זה? אתם צריכים שלכם יהיה מספיק אכפת מזה ביום יום שלכם ורק ככה תצליחו לעורר את האכפתיות שלהם! (יש גם פרקטיקה ומודלים מתאימים אבל לא היה לי כל כך הרבה זמן לענות על השאלה הזו:))

כולנו יכולים להתחבר לכאב ולקושי ספציפי סביב הנושא (שטח ליד ביתנו שהיה פעם יער\פרדס ועכשיו מלא בניינים, תמונה של חיה אשר נפגעה מניילון שנכרך סביב צווארה, שריפה\שיטפון שגרמו להרס והרג של רבים ועוד) וזו ההתחלה של יצירת אכפתיות – כאשר משהו חודר אלינו ללב. אין צורך להישאר בייאוש או בפסימיות אבל לפחות להודות ולהרגיש את הקושי הקיים כעת בעולמנו בהקשר הסביבתי. אחרי השלב הזה שנוצרת אכפתיות, השמיים הם הגבול ואפשר להתחיל לדמיין, לחלום, ליזום, להנהיג, לנקוט עמדה וליצור שינוי אותנטי ומשמעותי.

איך זה מתחבר לעשייה שלנו בחלום חדש? המקום בו אנו מבלים את מרבית שעות היום (במקרה של תלמידים ואנשי חינוך – בית הספר), צריך לשקף את המציאות אותה אנחנו רוצים לראות בעולם (המשפט הידוע של גנדי – "תהיה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"). חצרות בית הספר חייבות לדבר ולשדר מסרים של טבע, סביבה, קיימות, קהילה ושיתוף פעולה. החצרות צריכות לעורר השראה ולהוות תשתית פיזית אשר בה ניתן ללמוד ולפעול בתחומי הקיימות והחדשנות הפדגוגית. פיתוח סביבות למידה טבעיות, חוץ כיתתיות מאפשרות בסיס נפלא להתפתחות משמעותית בתחומי הקיימות בביה"ס.

תודה לרשת אורט שהזמינה אותי לכנס החשוב הזה. ויותר מזה – תודה לכם, נשות ואנשי חינוך! על כך שאתם מגדלים את הדור הבא של ישראל באופן מסור ואחראי. יש לכם כוח אדיר בידיים ואנחנו מחזקים ומעודדים אתכם לא להרפות מהנושא החשוב הזה.